צלליות או לא להיות

בכל אופן, אחרי שסיימתי לשפוך את חמתי על כל העולם ואחותו, אני חוזרת למטרה שלשמה התכנסנו כאן - ביקורת מוצרים.
לפני הכל, גילוי נאות, מדובר בצללית אחת ולא כמה. כתבתי "צלליות" כדי שיתחרז וייצור כותרת שנונה ומשעשעת (ממש..).

מדובר ב - Quick Eyes Cream Shadow של חברת קליניק. אני מאוד אוהבת את קליניק. המוצרים שלהם איכותיים ולא מתיימרים. אני אוהבת את האריזות הפשוטות והעובדה שאין למוצרים ריח. לי יש את הצללית הזאת בגוון Sparkling Nude שזה גוון עור עם נצנוץ מאוד מאוד עדין. בכל אופן מדובר בצללית במרקם קרם שבאה במארז דמוי ליפגלוס עם מברשת כמו של ליפגלוס.

ההנחה של הצללית מאוד מאוד נוחה. פשוט מוציאים את המברשת שמים על העפעף את הכמות הרצויה ומטשטשים עם האצבע. הצצלית מתקבעת די מהר וחוזק הצבע נשלט ע"י בנייה.

אני ניסיתי להשתמש בצללית הזאת כבסיס (בגלל הצבע הנייטרלי שלה) ואני חייבת לציין שהיה לא ממש קל לטשטש מעליה. זה החסרון היחיד שמצאתי עד כה.

עם 15% הצללית עלתה פחות מ - 100 ש"ח.


באותה קניה גם קניתי סומק של קליניק בגוון Bashful Blush. חיפשתי סומק בגוון אפרסק (ורודים יש לי מספיק, תודה רבה) וננעלתי על הסומק מהסדרה החדשה שלהם, בעיקר בגלל הפרח בפנים. אבל הדיילת המאוד נחמדה (הניגוד המוחלט לדוגמא בפוסט הקודם) שיכנעה אותי לנסות סומק אחר שהתברר כמעולה. מדובר בסומק בגוון אפרסקי עדין עם מעט שימר. מאוד נוח להניח אותו ולשלוט בעוצמת הצבע. ניסיתי להשתמש בו עם המברשת האלכסונית שמצורפת אליו וזה לא ממש הלך (קטנה מדי).

אני יכולה להגיד בלב שלם שאני ממש ממליצה על שני המוצרים האלה. הם עמידים, צבעים יפים ומחירים סבירים.

המדריך ליועצת היופי המתחילה

לאחרונה לא יצא לי לקנות מוצרי איפור וטיפוח חדשים (כינורות...) ולכן גם הפוסט הזה אינו ביקורת אבל הוא בהחלט קשור לחוויית הקניה של מוצרי איפור וטיפוח (אבל לא רק).
בעברי הרחוק כשעוד הייתי סטודנטית, עבדתי תקופה קצרה כמוכרת בחנות של מוצרי טיפוח ובישום (אני מעדיפה לא להזכיר את שמה) ועוד אז אני זוכרת שמנהלת אזור הדריכה אותי ביום הראשון: "כאשר לקוחה נכנסת לחנות את ישר צריכה לחייך ולגשת אליה. בשום פנים ואופן את לא שואלת אותה - אפשר לעזור? הלקוחה לא מטומטמת ולא צריכה עזרה. את צריכה לשאול - את מחפשת משהו ספציפי? יש לנו מבצע, להראות לך משהו?" וכל שאר האחים החורגים המכוערים של "אפשר לעזור לך?".
בהתחלה יישמתי את מה שהיא אמרה ועטתי בהתלהבות של בולשביקית צעירה על כל לקוחה וגיליתי (להפתעתי הרבה) שרובן עשו הכל על מנת שלא אגש אליהן. במידה והיו צריכות עזרה, הן היו קוראות לי או מסתכלות עליי שאגש. וכך עם הזמן הפסקתי לעשות מארבים שלא היו מביישים את לוחמי השייטת על הלקוחות המסכנות.

והנה סיפור קשור..

באחד מן הימים שמתי פעמיי לסופר פארם/אפריל/ whatever על מנת לקנות פודרה. ידעתי בדיוק איזו פודרה אני צריכה ולכן כשנכנסתי נעמדתי בביטחון ליד הסטנד של אותה חברה. חשוב לציין כי מדובר בחברה יוקרתית ביותר (תבינו עוד מעט למה אני מציינת את זה... כלומר חוץ מהשחצנות והנסיון להראות שאני מורמת מכל אדם :) ). עמדתי לי שם בבדידות מוחלטת תבזמן שרוב דיילות היופי מתעלמות ממני כאילו הייתי הומלס ביציאת "השלום". כיחכחתי בגרוני ושאלתי את אחת הדיילות איפה הדיילת של אותה חברה. היא ענתה לי שהיא לא נמצאת (חברה גובה מאות שקלים על מוצריה לא שמה דיילת?!?!?). אז שאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי. בטובה היא נאותה לעזור לי. מפה, זה התמליל הכמעט מדויק של אותה שיחה:

אני: "אני צריכה פודרה של החברה הזו בגוון 1"
היא (בהתלהבות מזוייפת): "את יודעת, יש פודרה מעולה של חברת קרליין/רבלון/סופטאצ'/זיבי"
אני (בבלבול מסויים): "אני שמחה לשמוע..."
היא (בתקווה): "להראות לך?"
אני: "לא, אני רוצה את הפודרה של החברה הזאת בגוון 1, בבקשה"
היא: "אבל הפודרה של זיבי היא מעולה!!!"
אני (הפיוזים מתחילים לאט לאט לנוע כלפי מעלה): "אני בטוחה שהיא מעולה, אבל אני רוצה את זאת"
היא: "אבל היא ב - 168% אחוזי הנחה!!!"

כן, אשה הזויה, אני עומדת ליד סטנד של חברה עם מוצרים יקרים בצורה מחליאה כי אני מחפשת הנחות... ממש גאון בפילוח לקוחות...

אני (בעצבנות נראית לעין): "אני באמת רוצה רק את זאת!"

בעלי - מבין שעוד שניה הגיהנום הולך לפרוץ החוצה ותופס מחסה ליד מדפי הטיטולים.

היא (בחוסר רצון מופגן) - מוציאה לי את הגביע הקדוש (הפודרה) שלמענו נאלצתי לעבור שבעה מדורי גיהנום.
כבר חשבתי שהקניה בטוחה ואוכל לדלג עם הפודרה שלי לעבר השקיעה... אך מפלצת מרובת הראשים החליטה להעביר אותי מסע ייסורים קטן נוסף.

היא (לופתת באחיזת מוות את הפודרה כאילו זו הייתה בת ערובה): "יש לנו עפרונות עיניים מצויינים... והם גם ב - 22298403958% הנחה"
אני: "אהה...."
היא: "ומה עם שפתונים... אולי קרם לחות?"

אני (בתחושה רעה שעוד שניה הולכים למכור לי ביטוח משלים ביחד עם המסקרה של חברת זיבי, פונה למוצא האחרון): "אני מאוד מודה לך! אני צריכה אך ורק פודרה ולא מעוניינת בשום מוצר אחר! תודה!"

סוף סוף קיבלתי את הפודרה שלי.
תכלס, היה יותר קל עם הייתי מייצרת אותה!

בנימה רצינית יותר, אני יודעת שתנאי ההעסקה של רוב דיילות היופי הם לא מזהירים והן חייבות עמלות על מנת להתקיים. אבל דחילאק... קצת הבנה על הלקוחה שעומדת מולך. טיפה. קצת פחות לדחוף וקצת יותר להבין מה הלקוחה רוצה, האם היא מעוניינת לראות מוצרים נוספים או שהיא נראית כאילו היא לחוצה בזמן וכו'. באופן כללי עייפתי מרמת השירות שיש ברוב המקומות בארצנו הדלוחה. בהרבה מקרים מדובר בכוח אדם לא מיומן ומנוצל - קומבינציה שיוצרת עובדים ממורמרים שלא שמים ז** על הלקוח שעומד מולם ודבר זה מצידו יוצר תופעה של בחורות שמות מייק אפ שלא מתאים לתת גוון שלהן

ואני שואלת את עצמי, איפה האו"ם? איפה נאט"ו כשבאמת צריכים אותם?

וזה הכל להיום.

דברים מאוסים..

אני במצב רוח קרבי לאחרונה. אין לי עצבים לכלום ואני מתחילה לאט לאט להזדהות עם הדמות של מייקל דאגלס בסרט "בדרך למטה". אני חולמת על היום בו אניח את ידי על רובה חצי אוטומט ואלך לסניף מקדונלדס הקרוב לביתי ואתחיל לנופף בו ולשאול למה ההמבורגר שלי לא נראה כמו בתמונה..
בכל אופן, כחלק מנסיון טיהור אנרגיות שליליות החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לדברים מאוסים שחייבים להיפסק!

1) בניית ציפורניים. כן, אני יודעת... זה היה מאוד פופולארי בשנות ה - 90 וגם אני חטאתי כמה פעמים בעניין, אבל בחיאת, חלס, מיצינו. ולא, זה לא נראה טבעי, על אף אחת. גם לא עלייך.
2) צלליות בצבעים כחולים - צ'מעו, כשזה על ג'יזל על שער של מגזין זה נראה מה זה מאאאאאמממממם! אבל מאמ'לה, את לא ג'יזל ופה זה לא "קוסמו", אז תמחקי את הפנס מהעין!
3) בת' דיטו - אל תבינו אותי לא נכון. אין לי שום דבר נגד הבחורה. אני בטוחה שהיא נחמדה וכאלה. יש לי בעיה עם התופעה. כאילו את שמנה, לסבית ולא מגלחת שיערות מהגוף... יופי לך... מה את רוצה מהחיים שלנו? פשוט נמאס לראות אותה בכל מקום! מדובר בסולנית בינונית של להקה בינונית שהסיבה היחידה להייפ מסביבה הוא הטעם הקלוקל שלה בבגדים ומידת המכנסיים שלה. ביג דיל! אני גם שמנה וגם שרה לא רע ואפילו יש לי צלוליטיס למתקדמים. ואני לא רואה את קארל לגרפלד שר לי סרנדות מתחת לחלון. אוף...
4) תוכניות ריאליטי - להתרוצץ בבגדים מינימאליים באיים אקזוטיים ולרחוש מזימות זו לא המציאות! ריאליטי זה להרים את התחת שלך ב - 07:00 לעבודה שאתה מתעב ולשבת שם עד צאת הנשמה ואז לחזור לדירה השכורה המטונפת שלך, לראות "חוק וסדר" וללכת לישון. וחוזר חלילה. ריאליטי, חברים, זה כשההי לייט של השבוע שלך זה העוף בגריל בבית של ההורים. זה ריאליטי, ושלא יעבדו עליכם!
5) אנשים רזים - כאילו מה הקטע עם זה?!
6) חברים שלא מחזירים טלפונים ואף פעם אין להם זמן להיפגש - חארות!
7) אנשים שקוראים עיתונים בזמן נהיגה בבוקר.
8) מעצבים ישראלים חושבים שסמרטוטי הלייקרה שהם מייצרים זו יצירת אומנות, מינימום (ואני חוזרת, מינימום!) כמו שמלות ערב של "שאנל". ועוד יותר גרועות הנשים שקונות את הסמרטוטים האלה וחושבות שהן מה מיוחדג'ות, למות מהן! בעוד שכל בהמה שניה ברחוב לובשת בדיוק את אותו הדבר.
9) דוגמניות שאומרות שדוגמנות זו עבודה ממש קשה. הן צריכות לקום ממש מוקדם בבוקר, לדגמן בגדי ים בקור ולהישאר רזות ובלה בלה בלה בלה.... תנו לי שניה, הדמעות מציפות לי את המקלדת.
אתן יודעות מה זה עבודה קשה?! להיות סטאז'ר בחדר מיון שלא ישן כבר 36 שעות, שצריך להתרוצץ בין אנשים חולים/גוססים/מעצבנים ועל הדרך לחטוף מכות ממבקרים לא מרוצים וכל זה תמורת שכר רעב. זו עבודה קשה! אז לכו תקיאו, פוסטמות!

טוב... אני חושבת שזה מספיק רעל להיום.

נ.ב. אני מתצלת בפני ציבור בונות הציפורניים, שמנים, רזים, דוגמניות, סטאז'רים, מעצבים, מפיקי ריאליטי ומקדונלדס. מדובר בהכללות גסות ואין הכוונה לפגוע או להעליב... אל תתבעו אותי.

הסרת איפור והישרדות בקיץ

אחרי העדרות ארוכה עקב חוסר עניין כללי בחיים אני עושה קאמבק עם 2 קלאסיקות מודרניות (שלא לומר רטרו עצבני) מבית היוצר של LANCOME. לפני שאני מתחילה אני חייבת לציין שאני לא חסידה גדולה של החברה. לא בתחום האיפור ולא בתחום הטיפוח. כמעט ואין לי מוצרים של לנקום. מוצרי הטיפוח שלהם מגרים את העור שלי משום מה ומוצרי האיפור שלהם פשוט לא עושים לי חשק לקנות אותם. אבל ישנם שני יוצאי דופן, שאני משתמשת בהם שנים על גבי שנים ולא משנה כמה פעמים ניסיתי להחליף אותם תמיד חזרתי אליהם עם הזנב בין הרגליים.

הראשון הוא בין מסירי האיפור הדו פאזי הראשונים בשוק - Bi Facil. מדובר במסיר איפור שמיועד לאיזור העיניים ויש בתוכו שני חלקים. בעצם חציו על בסיס מים וחציו על בסיס שמן. לכל חצי יעוד אחר. החצי השומני מסיר את האיפור והחצי על בסיס מים מרענן ומלחח את העור (לפחות זה מה שכתוב באתר החברה, אל תתבעו אותי).
מדובר במסיר איפור מעולה. שמתמודד בגבורה עם כל מסקרה סוררת או אייליינר שלא רוצה להיפרד מהעפעף. הוא מאוד נעים על העור ואינו משאיר הרגשה שומנית או "עננה" בתוך העין.
מה שכן הוא יקר. מצד שני אם החיים היו מושלמים הייתי נראית כמו בר רפאלי ולא הייתי צריכה לאפר את העיניים שלי בכלל...
בכל אופן, צריך לקחת בחשבון שצריך ממש מעט ממנו על מנת להסיר בצורה אפקטיבית את האיפור ולכן, לי לפחות, הוא מספיק להמון זמן.


המוצר השני מבית LANCOME שאני לא מסוגלת להיגמל ממנו גם לא תחת איומי אקדח הוא הדאודורנט המעולה שלהם Bocage. אני משתמשת בדאודורנט הזה כבר שנים וכל פעם שמישהו נוסע לחו"ל מזמינה סטוקים. מדובר במוצר לא מתוחכם במיוחד. לא מינרלים, לא קריסטלים, לא מבשל ולא עושה קפה. אבל מה, אין ריח של זיעה. Zero, נאדה, גורנישט - אין!
יש לו גם כמה חסרונות (כמו שכבר ציינתי למעלה, החיים לא מושלמים), אם לא מחכים שהוא יתייבש לפני שמתלבשים הוא יכתים בגדים כהים (כן, כן... אמרתי לכם שמדובר במוצר רטרו). כמו כן, הוא לא מונע הזעה, הוא רק מונע את הריח. מכיוון שלי אין בעיות מיוחדות בתחום זה מספק אותי בהחלט.
לסיכום, דאודורנט שעושה פעולה אחת בלבד אבל הוא עושה אותה ממש ממש טוב (ובמחוזותינו זה לא מעט).
אין ריח של זיעה ולא משנה מה אני עושה באותו יום (מי כבר ישמע מה אני עושה, אני האדם העצלן ביותר עליי האדמות נראה לי). כמו כן, הריח שלו עצמו הוא מאוד מאוד עדין ונקי, כמו של סבון. מה שכן, אני חייבת לציין שהוא סובל מתסמונת של המוצר הקודם וגם הוא יקר באופן מחליא, אבל אני מכורה, אין מה לעשות. עוד מעט אתחיל לגנוב מהארנק של בעלי ולמכור דברים מהבית בשביל לממן את הרגלי הטיפוח שלי.

בגדול מדובר בשני מוצרים שהם לא חובה ואני מניחה שעם הטכנולוגיות של היום בוודאי יש מוצרים לא פחות טובים במחירים נוחים יותר. אבל אתם יודעים Old habits, die hard.

צ'או!