החבילה המפתה שלי מ - Everyday Minerals מחכה שבעלי יואיל בטובו לקחת אותה מהדואר (כי אני בהריון ואין מצב שאני אטריח את עצמי להליכה של 10 דק' ועמידה בתור עם כל מיני זקנים שאין להם אימייל ולכן הם קונים בולים) ובנתיים אני משתמשת בבלוג על מנת לשפוך חמתי על תופעות אי צדק מזעזעות (כמו סימני מתיחה, למשל). והיום, ילדים, אנחנו נדבר על מתן שירות בתחום התקשורת...
אני ובעלי צרכני אינטרנט נלהבים. שלא לדבר על זה שבעלי צריך את האינטרנט על מנת לעבוד מהבית לעיתים. ולכן כשהתעוררנו ביום שישי וגילינו שאין אינטרנט, רבה הייתה אכזבתנו. התקשרנו למוקד תמיכה טכנית ששם ביצעו איתנו מספר פעולות מיותרות והודיעו לנו בחגיגיות שהתקלה היא אצל הספק, שלצורך העניין נקרא לו חברת זיבי. התקשרנו לחברת זיבי ושם נאמר לנו שיש תקלה חיצונית. הם לא יכולים לבוא לתקן היום אבל יחזרו אלינו ביום ראשון. ביום ראשון דרוכים ומצפים, חיכינו לטלפון המיוחל מחברת זיבי. את תוצאת הציפייה ניתן לתאר במילים של המשורר האלמוני: "אני קורא בשמך, את לא עונה לי". בעלי (בעל סבלנות האין קץ) התקשר אליהם שוב. בחברת זיבי שימחו אותנו עם הודעה שהיום (יום ראשון) עד 19:00 יגיע טכנאי ונוכל סוף סוף לפמפם קצת מדיה וירטואלית לוריד.
סצנה ראשונה:
סלון מבולגן
שני לפטוטופים עומדים מיותמים על שולחן הקפה
שני אנשים עצובים מנסים לצחוק מ" עושים צחוק מעבודה" (שהיו צריכים לקרוא לה "צחוק מהצופים")
המודם דומם ואין רואים את האורות משובבי הנפש כרגיל.
בקיצור - אין אינטרנט!
בשלב הזה מתחיל לפעום הוריד במצח שלי ואני מתחילה לצעוק על בעלי שמחר אנחנו מתנתקים מהם ועוברים לחברת זובו. בעלי בוהה בי במבט של "עזבי אותי באמשלך, אני גם ככה בקריז עצבני".
סוף סצנה ראשונה.
סצנה שנייה:
בוקר.
בעלי מתקשר לחברת זיבי ודורש לדעת מה עם האינטרנט. מכאן זה הציטוט המדויק של השיחה:
בעל: הבטחתם שתטפלו עד 19:00 בתקלה מבחוץ.
נציגה: אבל התקלה אצלכם בפנים
אני: #@%#@%#$^#$^!!!!
בעל: זה לא מה שאמרו לי אתמול
נציגה: בכל אופן הטכנאי כבר בדרך אליכם
בעל: אבל אם התקלה בדירה זה אומר שנצטרך לחכות לו
הנציגה (בנונשלנטיות): כן
אני: %$&$%^##@@$#@$!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בעל: אבל אנחנו צריכים ללכת לעבודה
הנציגה: אבל הוא יגיע ממש עוד מעט
בעל: הוא יודע את הכתובת?
הנציגה: אההה... כן.... (בטון מאוד לא בטוח)
בעל: את רוצה לקחת טלפון שיתקשר?
הנציגה: טוב! (איזה מזל שהלקוחות עושים בשבילי את העבודה)
כעבור 45 דקות של ציפייה (אני), עצבים (אני) וכסיסת ציפורניים (ניחשתם!) אין טכנאי, אין אינטרנט ובקצב הזה גם אין עבודה... קשה קשה...
כאשר אנחנו כבר ברכב אני יוצאת על בעלי שנמאס לי שהוא כזה נחמד, ובגלל זה כל נציגי השירות בישראל צוחקים עלינו ומשקרים לנו בפרצוף. ושבאופן כללי נמאס לי ממנו, ושהכל אני צריכה לעשות בעצמי ולמה התחתנתי איתו בכלל. בשלב הזה אני מתחילה לבכות כאילו לאסי הלכה לאיבוד. בעלי חסר האונים שצריך גם לנהוג, גם להתגונן מהצעקות שלי וגם לנסות לנחם אותי מחליט להתקשר לחברת זיבי ולהתנתק.
סצנה שלישית:
בעל: שלום אני רוצה לדבר עם המנהל. הפרטים שלי זה....
נציגה (אחרת): רגע, מטפלים לכם עכשיו בתקלה והטכנאי מצלצל באינטרקום כבר 10 דק'. תפתחו לו!
אני (חוטפת את הטלפון בפראות): אנחנו לא יכולים לפתוח לו כי אנחנו לא בבית!!!!
נציגה (שלא מבינה עם מי יש לה עסק): אבל למה אתם לא בבית?! (בפעם האחרונה שמישהו שאל אותי זה, זה היה אבא שלי והייתי בת 14)
אני (בג'ננה של החיים): כי אנחנו צריכים לעבוד!!! וכי עוד מעט תוולד לנו תינוקת שבטח תרצה לאכול וכאלה!!! ונראה לי שאם לא נאכיל אותה, שרותי הרווחה יקחו לנו אותה!!!! ואני לא רוצה שיקחו לי את התינוקת, אני די מחבבת אותה!!!!
הנציגה (שכבר הבינה בשלב הזה שאני נמצאת צעד אחת מלקנות רובה אוטומטי ולהתחיל לרסס אנשים ברחוב) לקחה ממני את הפרטים בזריזות ואמרה שאחראי יחזור אליי תוך שעתיים. הודתי לה בנימוס אנגלי (כאילו לא הורדתי לה את הראש בביס לפני 5 דק') וניתקתי. זכיתי לתשואות חצי מזוייפות מבעלי על איזו תותחית אני שככה אני משיגה את מה שצריך. אבל הרגשתי מאוד אשמה שהייתי לא נחמדה אליה, כי זו לא באמת אשמתה. האשמה חיחלה בי ו.... ניחשתם! התחלתי לבכות ולמלמל שאלוהי נציגי השירות בוודאי יעניש אותי ולא יהיה לנו אינטרנט לנצח ונצטרך אשכרה ***ללכת*** לסופר (באותו רגע גם מאוד האמנתי שזה מה יקרה). בשלב הזה הגענו לעבודה שלי, בעלי בליבו הודה לאלוהים שהנסיעה הזאת נגמרה ואני הגעתי למשרד.
עד עכשיו הצליחו לעצבן אותי עוד מלא אנשים, דיברתי עם האחראי, והטכנאי יגיע היום שוב בין 13:00 - 15:00.
סוף סצנה שלישית.
בנימה רצינית יותר: אני חושבת שזה מזעזע איך אנחנו, הצרכנים, מרשים לכל החברות והתאגידים האלה להתעמר בנו. קשה לי להאמין שבאיזושהי מדינה מתוקנת לא היה נעשה חרם צרכנים על חברות שאינן יודעות להעניק שירות. אנחנו חייבים לזכור אנשים וחברות יתייחסו אלינו בדיוק בצורה שבה אנחנו מאפשרים שיתייחסו אלינו. לא ייתכן שחברה שאני משלמת לה כסף על שירותיה, לא מסוגלת להעניק לי אותם. אז מילא במקרים שבהם מדובר בדואופולים או קרטלים (כבלים, סלולר, בנקים) אבל אנחנו מאפשרים גם לחברות בענפים עם תחרות גבוהה (אופנה, מזון וכו') להמשיך להתייחס אלינו כזבל!!
עד שלא יגיע היום בו אנחנו נלמד להתאגד כצרכנים (כמו שעושה הציבור החרדי בהצלחה מרובה) אנחנו נמשיך לשלם מחירים מופקעים על מוצרים באיכות ירודה ולקבל שירות שהוא מתחת לכל ביקורת.
** אף נציג שירות לא נפגע במהלך התקרית. לבעל שלום והוא טוחן עוגת יום הולדת עם החברים החנונים שלו בעבודה.
אני ובעלי צרכני אינטרנט נלהבים. שלא לדבר על זה שבעלי צריך את האינטרנט על מנת לעבוד מהבית לעיתים. ולכן כשהתעוררנו ביום שישי וגילינו שאין אינטרנט, רבה הייתה אכזבתנו. התקשרנו למוקד תמיכה טכנית ששם ביצעו איתנו מספר פעולות מיותרות והודיעו לנו בחגיגיות שהתקלה היא אצל הספק, שלצורך העניין נקרא לו חברת זיבי. התקשרנו לחברת זיבי ושם נאמר לנו שיש תקלה חיצונית. הם לא יכולים לבוא לתקן היום אבל יחזרו אלינו ביום ראשון. ביום ראשון דרוכים ומצפים, חיכינו לטלפון המיוחל מחברת זיבי. את תוצאת הציפייה ניתן לתאר במילים של המשורר האלמוני: "אני קורא בשמך, את לא עונה לי". בעלי (בעל סבלנות האין קץ) התקשר אליהם שוב. בחברת זיבי שימחו אותנו עם הודעה שהיום (יום ראשון) עד 19:00 יגיע טכנאי ונוכל סוף סוף לפמפם קצת מדיה וירטואלית לוריד.
סצנה ראשונה:
סלון מבולגן
שני לפטוטופים עומדים מיותמים על שולחן הקפה
שני אנשים עצובים מנסים לצחוק מ" עושים צחוק מעבודה" (שהיו צריכים לקרוא לה "צחוק מהצופים")
המודם דומם ואין רואים את האורות משובבי הנפש כרגיל.
בקיצור - אין אינטרנט!
בשלב הזה מתחיל לפעום הוריד במצח שלי ואני מתחילה לצעוק על בעלי שמחר אנחנו מתנתקים מהם ועוברים לחברת זובו. בעלי בוהה בי במבט של "עזבי אותי באמשלך, אני גם ככה בקריז עצבני".
סוף סצנה ראשונה.
סצנה שנייה:
בוקר.
בעלי מתקשר לחברת זיבי ודורש לדעת מה עם האינטרנט. מכאן זה הציטוט המדויק של השיחה:
בעל: הבטחתם שתטפלו עד 19:00 בתקלה מבחוץ.
נציגה: אבל התקלה אצלכם בפנים
אני: #@%#@%#$^#$^!!!!
בעל: זה לא מה שאמרו לי אתמול
נציגה: בכל אופן הטכנאי כבר בדרך אליכם
בעל: אבל אם התקלה בדירה זה אומר שנצטרך לחכות לו
הנציגה (בנונשלנטיות): כן
אני: %$&$%^##@@$#@$!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בעל: אבל אנחנו צריכים ללכת לעבודה
הנציגה: אבל הוא יגיע ממש עוד מעט
בעל: הוא יודע את הכתובת?
הנציגה: אההה... כן.... (בטון מאוד לא בטוח)
בעל: את רוצה לקחת טלפון שיתקשר?
הנציגה: טוב! (איזה מזל שהלקוחות עושים בשבילי את העבודה)
כעבור 45 דקות של ציפייה (אני), עצבים (אני) וכסיסת ציפורניים (ניחשתם!) אין טכנאי, אין אינטרנט ובקצב הזה גם אין עבודה... קשה קשה...
כאשר אנחנו כבר ברכב אני יוצאת על בעלי שנמאס לי שהוא כזה נחמד, ובגלל זה כל נציגי השירות בישראל צוחקים עלינו ומשקרים לנו בפרצוף. ושבאופן כללי נמאס לי ממנו, ושהכל אני צריכה לעשות בעצמי ולמה התחתנתי איתו בכלל. בשלב הזה אני מתחילה לבכות כאילו לאסי הלכה לאיבוד. בעלי חסר האונים שצריך גם לנהוג, גם להתגונן מהצעקות שלי וגם לנסות לנחם אותי מחליט להתקשר לחברת זיבי ולהתנתק.
סצנה שלישית:
בעל: שלום אני רוצה לדבר עם המנהל. הפרטים שלי זה....
נציגה (אחרת): רגע, מטפלים לכם עכשיו בתקלה והטכנאי מצלצל באינטרקום כבר 10 דק'. תפתחו לו!
אני (חוטפת את הטלפון בפראות): אנחנו לא יכולים לפתוח לו כי אנחנו לא בבית!!!!
נציגה (שלא מבינה עם מי יש לה עסק): אבל למה אתם לא בבית?! (בפעם האחרונה שמישהו שאל אותי זה, זה היה אבא שלי והייתי בת 14)
אני (בג'ננה של החיים): כי אנחנו צריכים לעבוד!!! וכי עוד מעט תוולד לנו תינוקת שבטח תרצה לאכול וכאלה!!! ונראה לי שאם לא נאכיל אותה, שרותי הרווחה יקחו לנו אותה!!!! ואני לא רוצה שיקחו לי את התינוקת, אני די מחבבת אותה!!!!
הנציגה (שכבר הבינה בשלב הזה שאני נמצאת צעד אחת מלקנות רובה אוטומטי ולהתחיל לרסס אנשים ברחוב) לקחה ממני את הפרטים בזריזות ואמרה שאחראי יחזור אליי תוך שעתיים. הודתי לה בנימוס אנגלי (כאילו לא הורדתי לה את הראש בביס לפני 5 דק') וניתקתי. זכיתי לתשואות חצי מזוייפות מבעלי על איזו תותחית אני שככה אני משיגה את מה שצריך. אבל הרגשתי מאוד אשמה שהייתי לא נחמדה אליה, כי זו לא באמת אשמתה. האשמה חיחלה בי ו.... ניחשתם! התחלתי לבכות ולמלמל שאלוהי נציגי השירות בוודאי יעניש אותי ולא יהיה לנו אינטרנט לנצח ונצטרך אשכרה ***ללכת*** לסופר (באותו רגע גם מאוד האמנתי שזה מה יקרה). בשלב הזה הגענו לעבודה שלי, בעלי בליבו הודה לאלוהים שהנסיעה הזאת נגמרה ואני הגעתי למשרד.
עד עכשיו הצליחו לעצבן אותי עוד מלא אנשים, דיברתי עם האחראי, והטכנאי יגיע היום שוב בין 13:00 - 15:00.
סוף סצנה שלישית.
בנימה רצינית יותר: אני חושבת שזה מזעזע איך אנחנו, הצרכנים, מרשים לכל החברות והתאגידים האלה להתעמר בנו. קשה לי להאמין שבאיזושהי מדינה מתוקנת לא היה נעשה חרם צרכנים על חברות שאינן יודעות להעניק שירות. אנחנו חייבים לזכור אנשים וחברות יתייחסו אלינו בדיוק בצורה שבה אנחנו מאפשרים שיתייחסו אלינו. לא ייתכן שחברה שאני משלמת לה כסף על שירותיה, לא מסוגלת להעניק לי אותם. אז מילא במקרים שבהם מדובר בדואופולים או קרטלים (כבלים, סלולר, בנקים) אבל אנחנו מאפשרים גם לחברות בענפים עם תחרות גבוהה (אופנה, מזון וכו') להמשיך להתייחס אלינו כזבל!!
עד שלא יגיע היום בו אנחנו נלמד להתאגד כצרכנים (כמו שעושה הציבור החרדי בהצלחה מרובה) אנחנו נמשיך לשלם מחירים מופקעים על מוצרים באיכות ירודה ולקבל שירות שהוא מתחת לכל ביקורת.
** אף נציג שירות לא נפגע במהלך התקרית. לבעל שלום והוא טוחן עוגת יום הולדת עם החברים החנונים שלו בעבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה